יש לי זיכרון שלי, נראה לי שהייתי בת 5 בערך
אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה בגן כלנית (קיבוץ וזה...), לא מצליחה להרדם, וחושבת מה יש בסוף היקום.
כאילו מה נסגר, במקום לברוח לחדר של ההורים, כי WTF עכשיו לינה משותפת? בואי... ואם כבר מחשבות חופרות, למה לא על, סוציאליזם והכוונה הטובה שלו שהובילה... עזבו... חזרה לסוף היקום, המחשבה הזו אז לא נתנה לי לישון, כי אם מגיעים לסוף היקום ואחריו יש כלום, אז גם הכלום הזה הוא משהו, לא? השבוע נתקלתי בתכנית של גרג בראדן בציטוט של המדען ג'ון וילר, וילר היה קולגה ומכר של אינשטין, למרות שהגישות ותאוריות שהביא לא תמיד תאמו את אלו של אינשטין אבל זה לא קשור... בקיצור וילר אמר: We could not even imagine a universe that did not contain observers (us). because the very building blocks of the universe, are the acts of (us) observing the universe! וגם: We are part of a universe that is a work in progress... we are ting patches of the universe looking at itself and the building of itself... we live in a Participatory Universe! וילר אומר פה משהוא מגדול ואם נתיחס לענין סוף היקום, מה שהוא בעצם אומר זה שעצם ההתבוננות במה שהוא כאילו הסוף היא בעצמה תייצר את ההמשך. בום!! באיחור של 44 שנה קיבלתי תשובה שמספקת אותי. שזה לא ענין שאני יכולה להקל בוא ראש. אבל ברצינות שניה, תחשבו רגע מה זה אומר, על הבחירות שלנו ועל האחריות ועל החלק שלנו.
Comentários