סיפורי מקרה

את יוצרת את המציאות שלך

 

"את לא מאמינה, מצאתי משרה שעונה על כל הדרישות הכל כך ספציפיות שלי. גם חצי משרה, גם בדיוק האוכלוסייה שרציתי וגם עבודה שמשלבת עבודת יצירה. הייתי כבר בראיון עבודה".

ככה היא פתחה את הפגישה החמישית שלנו.

כשהיא הגיעה בפעם הראשונה, היא הגיעה עם התחושה שהיא תקועה במקום עבודה שלא מעריך ולא רואה אותה ואת היכולות שלה, ועם ההבנה שהיא מעוניינת למצוא משהו אחר. היא לא האמינה שתמצא את מה שהיא מחפשת בגלל הדרישות המיוחדות שלה.


במפגשים בעיקר בדקנו וטיפלנו במה שעוצר אותה באמת מלהתקדם -

גילינו הרבה, אבל מה שהיה הכי משמעותי הוא הפחד שלה מהתגובות שלה עצמה. היא פחדה להיכנס לוויכוחים עם אנשים ולהגיב באימפולסיביות.
עבדנו על זה במהלך שתי הפגישות הראשונות. לא חפרנו אלא עשינו עבודה של שחרור של אותם חסמים.

בפעם החמישית שנפגשנו היא סיפרה לי על הראיון שהלכה אליו, ראיון למשרה שכאילו נתפרה עבורה עם כל המרכיבים שרצתה.

וקיבלת את המשרה? שאלתי

"הם חזרו אלי, אבל כיוון שהתמהמהו והשאירו אותי באוויר החלטתי שלא מתאים לי.

וגם - משהו זז במקום העבודה הנוכחי שלי, אני מרגישה שמעריכים אותי יותר ושרואים את התרומה שלי. ואת יודעת? מה שהכי משמח אותי, הוא שאני פחות מתרגשת מהתגובות של הסביבה, אני מצליחה לעצור ולא להיכנס לוויכוחים מיותרים".

אז זה חלק ממה שאני עושה עם מי שמגיע אלי לקליניקה.

 
 

סיפור על הקשר בין פרידה, כאבי מחזור,  ושפע

 

נשמע הזוי, נכון? אז תשמעו סיפור -

היא הגיעה אלי בגלל כאבי מחזור בלתי נסבלים: "מה נסגר? אני כבר לא ילדה!"

והיא באמת כבר לא ילדה, אישה לגמרי, מודעת לעצמה וקשובה לגוף.

כשמישהי מגיעה אלי לקליניקה, אני מקשיבה למה שהיא אומרת לי במילים אבל גם למה שהגוף שלה מספר ולמה שאפשר לשמוע מעבר.

נפגשנו היא ואני מספר פעמים שהצליחו לייצר תנועה ואפשרו לה טיפה הקלה אבל לא מעבר לזה. במפגש השישי שלנו משהו משמעותי זז.

מה שהיה מורגש מאוד במפגש הזה זו נוכחות של אהוב מהעבר שאת הפרידה ממנו היא לא עיבדה עד הסוף. כששאלתי היא אמרה שהיה מישהו משמעותי, אבל שהיא כבר מזמן סגרה את הנושא ושהוא בכלל לא מפעיל אותה יותר.

לפעמים לא משנה כמה אנחנו מודעות, אנחנו פשוט לא רואות את זה, כי דחפנו את זה עמוק, כי באותו זמן זה מאוד כאב. ואז לפעמים זה נשאר שם תקוע, מפעיל אותנו מתחת לפני השטח. יש לה בעל אוהב וילדים, ולו באמת כבר אין מקום בחיים שלה, אבל אותה אנרגיה, אותו כאב נשאר כלוא וממשיך להשפיע על החיים. רק כשהמשכנו לעבוד היא פתאום ראתה שמה שעשתה זה לדחוק את הכאב פנימה ולסגור.

בתהליך בקליניקה לרוב מעורב גם מגע עדין בראש או באיברים אחרים בגוף. אצלה הרגשתי מאוד חזק את הגרון, כששאלתי אם יש משהו בגרון היא ענתה שלא. ולמרות התשובה, המידע הזה המשיך לעלות, כלומר - הרגשתי מאוד חזק את הגרון שלה, ומהסיבה הזו בחרתי להניח ידיים באזור ולאפשר לאנרגיה לרוץ ולפוגג שם את הדחיסות.

נפרדנו, ולמחרת קיבלתי ממנה טלפון. היא סיפרה על איך שבאותו לילה הרגישה מאוד חזק את האזור, זה התחיל מצרידות ועבר לכאב שהתחזק, עד לשלב מסוים בו פתאום הרגישה שמשהו משמעותי השתחרר ובעקבות זה הקלה. היא סיפרה שממש הרגישה איך משהו שנשאה על עצמה תקופה ארוכה פתאום נפרד ממנה.

במפגש השביעי כבר סיפרה לי איך פתאום משהו בעסק שלה, ובכלל בחיים, נפתח, ואיך התחילה להיכנס לחיים שלה זרימה ושמחה.

ריפוי אסטמה של העור או “אמא את יודעת שאני לא אוהב להיפרד מדברים שלי”

 

לפעמים אנחנו נושאים על עצמנו כאבים שאינם שלנו, כאלו שקיבלנו בירושה מהדורות הקודמים. לפעמים לכאבים הרגשיים האלו יש גם ביטוי בעולם הפיזי.

 

תחשבו על ילד שסובל מאטופיק דרמטיטיס (אסטמה של העור). ההורים ניסו לטפל בו, ללא הצלחה, באמצעות הרפואה הקונבנציונלית וגם באמצעות כמה שיטות אלטרנטיביות.

בשלב מסוים התופעות מתגברות והילד מפתח פצע די גדול ומציק על הרגל.

הבחירה היתה לטפל בילד דרך האמא בעיקר בעזרת הבנת הקונפליקט ובעצם בעזרת הכלים של הריקול הילינג.

התפיסה של הריקול הילינג היא שלכמעט כל מחלה או חוסר איזון פיזי, קיים קונפליקט  שחולל אותה. עצם זיהוי הקונפליקט ופטירתו מאפשר שחרור מהמחלה והחלמה.

לדוגמא: אם כואבת לי הרגל, והקונפליקט שעורר את אותו כאב הוא שאני עומד בפני שינויים אשר מעוררים אצלי פחד, עצם הזיהוי של הקונפליקט וההתמודדות עם הפחד יאפשר לכאב לעבור.

חזרה אל הילד. כאמור הוא סבל מאוטופיק דרמטיטיס והנסיון לטפל בו לא הצליח. בדקנו את  הקונפליקט שמתקשר לאטופיק דרמטיטיס, קונפליקט של הפרדה והיפרדות. תחילה בדקנו באיזו הפרדה/היפרדות/פרידה מדובר. בדקנו חוויות מסוימות בחייו של הילד, אבל בלי הצלחה – אין שינוי והפצע נשאר כמו שהוא.

בשלב מסוים הבנו שלא מדובר בחוויה ישירה של הילד (כפי שחשבנו בהתחלה), אלא בחוויה ספציפית שעברה אליו בירושה מהמשפחה.

משום שהילד צעיר לא נכון לשתף אותו באותו סיפור המשפחתי ולכן האם מודרכת לדבר אליו בזמן שהוא ישן ולספר לו את סיפור המקרה.

היא מספרת שסבא שלו (אבא שלה), הוא בן שכול ששכל את אביו ושני אחיו באותו יום ובאותו אירוע, אי שם במלחמת העצמאות. היא המשיכה לתפקד אבל במובן מסוים החיים שלה קפאו באותו יום. כשהיא מדברת אליו היא גם אומרת לו שהיא מסירה ממנו את האחריות והדאגה לגבי מה שקרה במשפחה ושהוא יכול להמשיך בחייו.

 

הילד נאנח אנחת רווחה משמעותית (מתוך שינה), התגובה המרגשת הזו מלמדת אותנו שמדובר בנקודה משמעותית. אבל בפועל עוברת תקופה ודבר לא משתנה, הפצע נשאר כמו שהוא.

בשלב הזה אנחנו מבינות שייתכן שהוא משחזר את הטראומה של הסבתא רבה שלו ואת חוסר היכולת והרצון שלה להשלים עם המציאות ולהיפרד מהיקרים לה. היא מתבקשת לדבר איתו בזמן ערות על לשחרר את האטופיק ולהיפרד ממנו לשלום.

התשובה שהיא מקבלת ממנו היא – “אמא את יודעת שקשה לי ושאני לא אוהב להיפרד מדברים שלי”, אבל בערך שבועיים אח”כ הוא פונה אליה ומבקש שתצלם את הפצע כדי שתישאר לו מזכרת. הוא אומר לה שהוא חושב שהפצע יעבור לו בקרוב, ובאמת אחרי יומיים-שלושה הפצע מחלים.

שנתיים אחרי עדיין מופיעה אצלו פריחה מינורית בתקופות של יובש ועונות מעבר, אבל מריחת קרם פשוט על העור מספיקה כדי להרגיע את הגרד.

 
 

שד תזמני. או - "אמא אני אוהב אותך"

 

היא התקשרה וסיפרה לי על הבן שלה, בן השלוש וחצי. ועל זה שתקופה מאוד ארוכה הם חווים קושי גדול איתו.

היא תיארה ילד אהוב ומקסים שפתאום הופך לשד תזמני – אלו היו המילים שלה. סיפרה על ילד מאוד אימפולסיבי שלא מקשיב בכלל למה שהיא מבקשת, מאוד לא שקט. על מעברים קשים, על פרידות קשות ועל השכבות אין סופיות.

היא אמא מאוד מודעת והאהבה שלה אליו היתה מאוד מורגשת, אבל אפשר היה להרגיש שכבר קשה לה מאוד ושהיא חייבת שינוי.
אמרה שפנתה אלי כי היא יודעת שבעבר טיפלתי בעזרת שיטת ורדי ושהיא חושדת שיש לו קושי בוויסות חושי, וגם ובעיקר בגלל שהיא מאמינה שיש צורך בעזרה אנרגטית.

כששאלתי למה, היא סיפרה לי שיש לו שני חברים דמיוניים אחד שהוא חבר והשני ממנו הוא פוחד. היא הוסיפה שלפעמים הוא מספר שהוא רואה דמויות ללא ראש.
היא מכירה את העולם הזה וידעה לנקות את החדר שלו אנרגטית, אבל אף פעם זה לא ממש הצליח ותמיד התיאורים על דמויות מסוגים שונים היו חוזרים.

כשהקשבתי לה היה לי ברור שהעבודה צריכה להיות קודם כל דרכה. לא ממש יודעת להגיד למה, אולי בגלל הגיל שלו אבל כנראה בעיקר אינטואיציה וידיעה.

החלטנו שקודם נפגש אנחנו כמה פגישות ורק אח"כ נערב אותו.
נפגשנו, עבדנו על דברים שלא בהכרח קשורים אילו, פשוט תוך הקשבה למה שעולה ועם ההבנה שמה שעולה רלוונטי לסיטואציה גם אם לא ברור כל כך כרגע איך. עלו חסמים ואמונות שהיא בכלל לא ידעה שהיא מחזיקה בהם ומפעם לפעם היא הצליחה להבין איך הם קשורים אילו.
בנוסף, לימדתי אותה איך ללמד אותו לגרש את אותם "חברים", אלו שבאים לבקר אותו בלילה ומפחידים אותו.

אחרי המפגש השלישי שלנו עוד לפני שהספקתי בכלל לפגוש אותו, המצב התחיל להשתפר באופן ברור. היום - חודש אחרי - היא מתארת ילד שונה לגמרי. היא מתארת בית רגוע, השכבות רגועות היא מספרת שפתאום אפשר לראות מי הוא באמת וכמה הוא יפה, בלי ההתפרצויות, בלי ללכת על ביצים ובלי לפחד מאיפה זה יבוא ובעיקר מה יהיה כשהוא יהיה גדול. היא מספרת שגם הסביבה מזהה את השינוי ומופתעת ממנו. היא מספרת שה"חברים" הקבועים שהיו מגיעים להפחיד אותו בלילה נעלמו, וכשמידי פעם מגיעים חדשים הוא כבר יודע איך לגרש אותם לבד.

והכי הכי נפלא, היא מספרת שכל לילה לפני שהוא נרדם, באופן קבוע הוא אומר לה: "אמא אני אוהב אותך".

  • Black Facebook Icon
 ענבר בן יהודה סלע | 054-7768607 | רמת הכובש, כפר סבא
כל הזכויות שמורות לענבר בן יהודה סלע