הרבה דברים אנחנו עושים בצורה אוטומטית בלי לשים לב, עושים אותם כי ככה התרגלנו, כי זה מה שלמדנו מההורים שלנו. בוחרים בהם שוב פעם ושוב פעם בלי בכלל לשים לב ואח"כ גם מעבירים אותם לילדים ומשם לנכדים שלנו.
היום בדרך לכולבו (חנות המכולת של קיבוץ) ראיתי אותם, סבא ונכדה.
כמה מקסימים הם היו, הוא על 70 שנותיו והיא בת 3 או 4 בשמלה פרחונית. היד הקטנה שלה בתוך היד שלו הגדולה והמחוספסת, יד של חקלאי. העיניים הגדולות, החוקרות שלה שמביטות בפנים החרוצות משמש, רוח ושנים.
היא הקטנה, יודעת מה היא רוצה, רואים שיש לה Say. והוא, כרוך אחריה, הרגע היו בגן השעשועים, בטח רדף אחריה בין המגלשה לקרוסלה, נידנד אותה בנדנדה, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. בסוף הצליח איכשהו לשכנע אותה לצאת משם.
עכשיו היא אומרת שהיא רוצה ללכת לאלה, ולו כבר אין כוח יותר, בא לו סוף סוף לשבת רגע, להרים את הרגלים למעלה, לשתות את הקפה שלו: כפית גדושה שחור, בכוס זכוכית קטנה עם שתיים סוכר.
אבל היא רוצה לאלה! והוא אוהב אותה ממש, אבל די, הוא כבר לא בן 16. אז הוא אומר שאי אפשר עכשיו והיא עונה “אני רוצה לאלה, זה לא הוגן!” והוא מחזיר:
”אבל בחיים לא מקבלים תמיד מה שרוצים. החיים לא הוגנים”
ואז בשנייה פתאום ראיתי איך מתרומם ועולה מעליו ענן. ענן של כל האכזבות שחווה וכל החלומות שחלם ולא מימש. ראיתי תינוק שבוכה בידיים ומושיט ידיים אל אמא, ביום שהשאירו אותו בפעם הראשונה בגן. ראיתי ילד צעיר ומאוהב שמתבייש לגשת לנערה שנגעה בליבו. ראיתי איש צעיר שמוותר על חלום להיות צייר, או נגן, או מאלף אריות כי “עם זה לא הולכים למכולת”
ואולי היו שם בכלל חלומות אחרים אבל מה שבטוח הם היו שם, נוכחים וצורבים בחוסר המימוש שלהם.
אני הרשתי לעצמי לאהוב אותם מרחוק וקיוויתי שהיא, הקטנה עם השמלה הפרחונית, לא אספה אליה אפילו שמץ מכל זה.
סיכוי סביר שהעוצמתית הקטנה בת ה-3 תתקל באתגרים בחיים שלה וסביר שהחיים והבחירות שתעשה יפגישו אותה עם כל מיני חוויות. אני גם לא חושבת שהשחור עם השניים סוכר חשוב פחות מללכת לבקר את אלה, להפך.
אבל איך בלי לשים לב אנחנו שמים להם על הכתפיים הקטנות שלהם את כל נקודות המבט, המסקנות וההשלכות שאספנו במהלך הדרך.
נכון אנחנו רוצים להגן עליהם, “להכין אותם לחיים”, לצייד אותם בידע כדי שלא יעשו טעויות, שלא יפגעו כמו שאנחנו נפגענו, אבל האם הם באמת לומדים מזה או שאנחנו רק מעמיסים עליהם את האמונות והמחסומים שלנו?
מה יקרה עם ניתן להם לגלות בעצמם, נעודד אותם לחקור להתבונן ולהבין ולא נוציא להם פלט עם התובנות שאספנו ושמכיל בתוכו את כל המשקל שהועבר אלינו מאלה שהיו פה לפנינו.
מה יקרה אם לא נקבע את עצמנו ואותם ונאפשר לעצמנו פשוט להיות בכל סיטואציה מחדש?
הילדים - ג’וּבְּרַאן חַליל ג’וּבְּרַאן
יַלְדֵיכֶם אֵינָם יַלְדֵיכֶם
כִּי פְּרִי גַּעְגּוּעֵי הַחַיִּים אֶל עַצְמָם:
בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם אַךְ לֹא מִכֶּם,
חַיִּים עִמָּכֶם אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם.
תְּנוּ לְיַלְדֵיכֶם אֶת אַהֲבַתְכֶם אַךְ לֹא אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם,
כִּי לָהֶם הֲגִיגֵיהֶם.
גּוּפָם יִשְׁכֹּן בְּבָתֵּיכֶם, אַךְ לֹא נִשְׁמָתָם
כִּי נִשְׁמָתָם מִסְתּוֹפֶפֶת בְּבֵית הַמָּחָר -
שָׁם לֹא תּוּכְלוּ לָבוֹא אַף בַּחֲלוֹמוֹתֵיכֶם.
אֶפְשָׁר לָכֶם לַחְפֹּץ לִהְיוֹת כְּמוֹתָם אַךְ אַל לָכֶם לַעֲשׂוֹתָם כְּמוֹתְכֶם,
כִּי הַחַיִּים פְּנֵיהֶם קָדִימָה לֹא אָחוֹר, וְהֵם לֹא יִתְרַפְּקוּ עַל הָאֶתְמוֹל.
*כל קשר בן הדמויות למציאות מקרי בהחלט
מעניין מאוד. לא ראיתי כך את הדברים וכסבתא ההסבר שלך מרתק. תודה!