זה בדיוק מה שהיא אמרה כשהתיישבה אצלי בקליניקה באותו יום. אנחנו נפגשות כבר חודשיים ובגלל שזה כבר עלה ידעתי שהיא מדברת על בן הזוג שלה שאיתו היא חיה כבר תקופה. "הוא איש טוב אבל אני לא יכולה לחיות כל הזמן עם ההרגשה שהוא רוצה ממני משהו שאני לא יכלה לתת. אני מרגישה שאני מאבדת את זה, אין לי כוח אליו יותר "
אני מקשיבה למה שהיא אומרת ומקשיבה גם למה שמעבר, אבל כלום, הכל סגור, אני לא מקבלת שום אינפורמציה.
פתאום עולה אימייג' של גבעול דק דק ובסוף שלו פרח ורוד עדין כמעט שקוף. אני מספיקה להציץ בו פעם אחת והוא נעלם ואח"כ שוב כלום. מה זה?
מה מראים לי כאן ואיך זה קשור? ממש אין לי מושג למה דווקא האימייג' הזה עולה. ולמה אני לא רואה פה שום דבר?
ואז אני קולטת שהיא פשוט חסמה הכל, היא סוגרת ולא נותנת לאף אחד להיכנס. לא לבן הזוג שלה וגם לא לי. איפה במהלך הדרך היא נפגעה כל כך שהיא חסמה ככה את הכל?
פתאום ברגע הכל נהיה יותר ברור, איזה תהליך לעשות איתה ואיפה צריך לגעת כדי לעזור לה להתחיל לפתוח ולהפתח. כשהיא על מיטת הטיפולים אני מניחה ידיים על הגב התחתון ובאזור הראות מאחורה, ומיד אפשר להרגיש שהיא נרגעת. אחרי רבע שעה בערך היא מספרת שהיא מרגישה כאב באזור הלב וכאילו הלב שלה נפתח לשניים, אני שואלת אם זה מפחיד והיא אומרת שלא... רק כואב. היא לא מבינה מה זה אז אני מספרת לה מה ראיתי קודם. והיא מיד עושה את הקישור - איך כשהיתה צעירה יותר אהבה פעם משהוא מאוד ועל הפגיעה שחוותה ואיך סגרה את הלב שלה מאז. אני שואלת אותה על מה שראיתי ומה לדעתה זה אותו פרח עדין עם הגבעול הדק והארוך. היא אומרת שאלו הצדדים העדינים והרגישים שלה, מה שהיא מגנה עלו אותם חלקים שלא באו עד עכשיו לידי ביטוי במערכת היחסים שלה עם בן הזוגה.
Comments