אנחנו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

אנחנו נפגשות כבר תקופה, אישה עדינה עדינה, מבוגרת, סופר אינטליגנטית ומאוד מאוד סגורה. בפגישה האחרונה ראיתי שמשהו מטריד אותה, ידעתי שאם לא אשאל סיכוי סביר שהיא לא תשתף,

היא כל כך עדינה ולא רוצה לפגוע. אז שאלתי, ברור ששאלתי, בשביל מה אני פה?

היא אמרה שבמפגשים הראשונים שלנו הרגישה תנועה ושינוי אבל בשניים שלושה האחרונים שום דבר לא זז. היא אמרה שהיא שואלת את עצמה אם הטיפול הזה עובד?

זה הרי ממש לא קונבנציונלי מה שאנחנו עושות פה

ולפעמים זה נשמע לה קצת הזוי והיא לא יודעת אם זה אמיתי או לא.

ואולי זו בכלל אשמתה והיא זו שלא נותנת לדברים להיות והיא זו שחוסמת...

כששמעתי את מה שאמרה זה כיווץ אותי לרגע, ברור שכיווץ, טוב אני לא יכולה להתכחש לעובדה שהכלים שאני עובדת איתם לפעמים נשמעים הזויים...

אבל משהו אחר קפץ לי מתוך הדברים שלה. אמרתי לה שזה לגמרי בסדר ולא הכל מתאים לכולם ושאלתי אותה, איך זה שהיא לוקחת ישר את האשמה אליה? היא אמרה שזה משהו שהיא מכירה אצלה ושגם בעבודה שלה היא מרגישה לפעמים שהיא חוסמת.

וששאלתי למה היא חוסמת, אמרה שאם תפתח היא מרגישה שלא יישאר לה כוח. נזכרתי שגם על ה"לא יישאר לי כוח" שמעתי ממנה כבר קודם.

היא ספרה לי שכשהייתה קטנה והייתה הולכת לביה"ס לבד תמיד פחדה לאחר, כל כך פחדה עד שבשלב מסוים הייתה מרגישה שאין לה אויר

תגידי שאלתי, למי זה שייך? למי במשפחה שלך לא היה יותר כוח?

מי היה במצב כזה שפחד שאם לא יישאר לו כוח להמשיך גם לא יהיה לו יותר אויר/חיים. פתאום ראיתי איך משהו נפתח אצלה איך היא קלטה משהו,

שני ההורים שלי היו פרטיזנים היא אמרה,

הפחד הזה שאם לא יברחו ולא יספיקו הם בסכנה הוא שלהם, לא שלי.

צמרמורת...

כשיש צמרמורת אני יודעת שזה מדויק. ושבדיוק בנקודה הזו צריך לקחת את זה אלאה כדי ליצר שינוי.

בדקתי מה עכשיו ומה שעלה זה הצורך לטפל בחסימה באזור הלב, כשהיא שכבה פתאום היה ברור שהראות הן דווקא אלו שצריכות את תשומת לב.

כמה דקות אחרי שהנחתי ידיים על אזור בית החזה

היא אמרה שהיא מרגישה פתאום את הנוכחות של

שלה,

כששאלתי למה היא מתכוונת, אמרה שהיא מרגישה נוכחות אוהבת של אמא שלה, שהיא מרגישה מוגנת. היא אמרה שפעם ראשונה בחיים הלא קצרים שלה שהילדות שלה לא נראית לה טראומטית

ושפתאום היא מרגישה שאהבו אותה.